במפגש ימי הערכות בבית הספר, שוב דובר רבות על הלחץ והמרוץ של כל המבחנים השנה. מבחנים חיצוניים, מבחנים פנימיים, מבחנים בינלאומיים, השקעה רבה לכיתות ג', לכיתות ה' ועוד, דבר שהחזיר אותי ישירות למאמר של ע. וולנסקי על מערכות החינוך בישראל.
במאמר נכתב כי "לצד המורכבות הישראלית ... בחמש השנים שבין 1999-2003 עמדה ישראל במקום השלישי בעולם במספר הפרסומים לנפש, והיא ראשונה בעולם בהישגיה במדעים שימושיים, במקום השני בעולם באסטרופיזיקה, במקום השלישי במדעי המחשב ובמקום הרביעי בביולוגיה מולקולארית...". ומאידך, נתונים המתפרסמים חדשות לבקרים, באמצעי התקשורת, ובהם נתונים קשים המדווחים כי במשך העשור האחרון, נחשבים ההישגים הלימודיים של ילדי ישראל במבחנים הבינלאומיים לנמוכים ביותר במדינות המערב.
עוד נטען במאמר כי "קיימים מצבים רבים שבהם הכימות בעזרת מדד נותן תחושה מוטעית שאפשר למדוד ולדרג קבוצות באופן אובייקטיבי ומדויק...", והחשיבות של ה"ידיעה שהמדדים עליהם נשענת מדידת ההצלחה הם מדדים מטעים ושבעזרת שינוי קטן ולגיטימי ניתן היה להפוך את ההצלחה המוכחת לכישלון מוכח, היא חשובה בטרם תתקבלנה החלטות ...".
לאור נתונים אלה עולות בי תהיות ושאלות המטרידות אותי כמחנכת :
• מדוע צריך להשתתף במחקרים בינלאומיים? (חינוך זה לא מירוץ סוסים וגם לא אולימפיאדה).
• מה בודקים המבחנים? (מכנה משותף , ידע, הבנה, האם מתייחסים להערכה חלופית).
• האם המבחנים מתאימים לתוכנית הלימודים שלנו? (בתכנים, בגישה הפדגוגית).
• הסכנות הטמונות בלחץ המבחנים (הכנה למבחנים והזנחת צדדים אחרים, הזנחת הערכים, הכנה לבחינות בגרות).
* לגבי הסקר- שיטת מחקר בעייתית. (התבססות על דווח עצמי, בעיות דגימה, בעיות תרגום, הבדלים תרבותיים).
נקודה נוספת, חשובה בעיניי ולא פחות מסוכנת, היא התערבותו של המגזר העסקי במערכת החינוך. הכלכלה הגלובלית מדגישה הכשרת כוח אדם בעל כישורים ספציפיים ומיומנויות. ולאור ה"פגמים" של מערכת החינוך המתעצמים לאור הקיצוצים התקציביים, נוצרת ההרגשה שזה טבעי להיפתח לכוחות השוק החופשי. מצב זה דוחק את כל הנושא הערכי והייחודי של עמנו לקרן זווית. לכן, יש לתת את הדעת לבחינה מחודשת של הערכים אותם אנו רוצים להקנות לתלמידינו. ונשאלת השאלה האם הערכים שעליהם חונכו דורות רבים אכן תואמים את הערכים שנדרשים להתמודדות עם השוק הפתוח והחופשי?
לכל האמור לדעתי, אל לנו להפוך את תלמידינו ל"בשר תותחים" של הגלובליזציה ולהעמידם במבחנים אין סופיים שתוצאותיהם משפיעים לרעה על תפיסת מעמדו של המורה ומקרין באופן ישיר על תלמידיו שכן המורים הם "המואשמים" הראשונים. התקשורת חייבת להעלות למודעות הציבורית את החוזקות וההישגים של המערכת, דבר שיגרום להעלאת קרנו של המורה בעיני הציבור ויביא לתוצאות רצויות, תוך כדי שימת דגש על הערכים הייחודיים של עמנו שנחוצים כל-כך להמשך קיומינו כעם לצד המשך השבחתו של ההון האנושי.
במאמר נכתב כי "לצד המורכבות הישראלית ... בחמש השנים שבין 1999-2003 עמדה ישראל במקום השלישי בעולם במספר הפרסומים לנפש, והיא ראשונה בעולם בהישגיה במדעים שימושיים, במקום השני בעולם באסטרופיזיקה, במקום השלישי במדעי המחשב ובמקום הרביעי בביולוגיה מולקולארית...". ומאידך, נתונים המתפרסמים חדשות לבקרים, באמצעי התקשורת, ובהם נתונים קשים המדווחים כי במשך העשור האחרון, נחשבים ההישגים הלימודיים של ילדי ישראל במבחנים הבינלאומיים לנמוכים ביותר במדינות המערב.
עוד נטען במאמר כי "קיימים מצבים רבים שבהם הכימות בעזרת מדד נותן תחושה מוטעית שאפשר למדוד ולדרג קבוצות באופן אובייקטיבי ומדויק...", והחשיבות של ה"ידיעה שהמדדים עליהם נשענת מדידת ההצלחה הם מדדים מטעים ושבעזרת שינוי קטן ולגיטימי ניתן היה להפוך את ההצלחה המוכחת לכישלון מוכח, היא חשובה בטרם תתקבלנה החלטות ...".
לאור נתונים אלה עולות בי תהיות ושאלות המטרידות אותי כמחנכת :
• מדוע צריך להשתתף במחקרים בינלאומיים? (חינוך זה לא מירוץ סוסים וגם לא אולימפיאדה).
• מה בודקים המבחנים? (מכנה משותף , ידע, הבנה, האם מתייחסים להערכה חלופית).
• האם המבחנים מתאימים לתוכנית הלימודים שלנו? (בתכנים, בגישה הפדגוגית).
• הסכנות הטמונות בלחץ המבחנים (הכנה למבחנים והזנחת צדדים אחרים, הזנחת הערכים, הכנה לבחינות בגרות).
* לגבי הסקר- שיטת מחקר בעייתית. (התבססות על דווח עצמי, בעיות דגימה, בעיות תרגום, הבדלים תרבותיים).
נקודה נוספת, חשובה בעיניי ולא פחות מסוכנת, היא התערבותו של המגזר העסקי במערכת החינוך. הכלכלה הגלובלית מדגישה הכשרת כוח אדם בעל כישורים ספציפיים ומיומנויות. ולאור ה"פגמים" של מערכת החינוך המתעצמים לאור הקיצוצים התקציביים, נוצרת ההרגשה שזה טבעי להיפתח לכוחות השוק החופשי. מצב זה דוחק את כל הנושא הערכי והייחודי של עמנו לקרן זווית. לכן, יש לתת את הדעת לבחינה מחודשת של הערכים אותם אנו רוצים להקנות לתלמידינו. ונשאלת השאלה האם הערכים שעליהם חונכו דורות רבים אכן תואמים את הערכים שנדרשים להתמודדות עם השוק הפתוח והחופשי?
לכל האמור לדעתי, אל לנו להפוך את תלמידינו ל"בשר תותחים" של הגלובליזציה ולהעמידם במבחנים אין סופיים שתוצאותיהם משפיעים לרעה על תפיסת מעמדו של המורה ומקרין באופן ישיר על תלמידיו שכן המורים הם "המואשמים" הראשונים. התקשורת חייבת להעלות למודעות הציבורית את החוזקות וההישגים של המערכת, דבר שיגרום להעלאת קרנו של המורה בעיני הציבור ויביא לתוצאות רצויות, תוך כדי שימת דגש על הערכים הייחודיים של עמנו שנחוצים כל-כך להמשך קיומינו כעם לצד המשך השבחתו של ההון האנושי.
היי אריאל
השבמחקאני קוראת את הפוסט שלך וגם אני חוזרת למאמר של וולנסקי וחושבת כמוך.
מערכת החינוך בישראל עברה שינויים רבים מאז ראשית ימי המדינה, ושלושה היבטים הם משמעותיים במיוחד: התלמידים, המורים ותוכניות הלימוד. שיעורי הלמידה בכל מוסדות החינוך עלו, ומסקירה משלב החינוך הטרום גן ילדים ועד שלב החינוך הגבוה אכן רואים שרובה של אוכלוסיית התלמידים מסיימת 12 שנות לימוד ואף למעלה מזה.
אבל למרות ההישגים וההתקדמות הגדולה, רבים בציבור אינם מרוצים מהנעשה במערכת החינוך, ובשנים האחרונות היא נמצאת תחת התקפה, הישגיה נמוכים, התלמידים אינם אוהבים את בית-הספר ואת המורים, התלמידים, כמו גם בוגרי המערכת, חסרי נימוס ומשמעת, מעשנים , שותים אלכוהול, משתמטים ממילוי חובות אזרחיות.
למרות התנאים האלה, בתחומים המרכזיים בעבודת מערכת החינוך: תחום התלמידים, תכניות הלימודים ותחום עובדי ההוראה מצביעה כי בכולם חלו שינויים מרחיקי לכת, ניתן לקבוע כי שיעורי הלימוד בבתי הספר גבוהים, ונעשים מאמצים למנוע נשירה; השכלתה והכשרתה של אוכלוסיית המורים השתפרה והאקדמיזציה מתבצעת, ותוכניות הלימודים המגוונות מאפשרת לתלמידים מיצוי עצמי ויכולת התמודדות עם צורכי החברה.
כמו כן מערכת החינוך במדינת ישראל עומדת בפני אתגרים לא פשוטים , ועמידה באתגרים אלה תביא את מערכת החינוך למקום טוב יותר, טוב יותר לתלמידים ומורים ולכל המעגלים הסובבים.
אין סוף לשינויים ולרצון לגרום למערכת החינוך להשתפר, להתקדם, ולרצות שתהיה מקום טוב יותר לתלמידים ולמורים להתפתח בתוכו.